חומוס ״דני״

בחומוס ״דני״ בנמל ת״א אדם שאיננו דני ניגש אלינו ושאל ״למה אתם לא אוכלים את הלימון?״. הרגעתי אותו: ״הנה, אני דווקא כן אוכל את הלימון״. הוא נרגע ואמר ״אהה, ראיתי שאתה אשכנזי אז פחדתי–״. את המשפט הזה הוא לא השלים, ונותרתי מעל צלוחית הלימון הנוזלי בתחושת פריבילגית על כך שהבהלתי אדם תמים לכדי פחד של ממש, האני-האשכנזי שלי הפחיד את העובד בחומוס דני, אדם שאיננו דני. אולי זה כן דני, התחלתי להרהר ביני לבין עצמי. האם הפחדתי את דני? האם לובן עורי סינוור אותו? האם אכלתי את הלימון בקצב איטי מדי? אירופאי מדי? הוא התרחק מפוחד, רועד ממש, לנוכח מה שראה, כלומר אשכנזי שפוסח על הלימון – דבר שקר! – הרי אכלתי מן הלימון, מרחתי את הפיתה ואז ישר לפה, הרי– ניסיתי להרגיע אותו וצעקתי אל שבר-האדם המתרחק ״לא ראית נכון!״ – להכחיש, חשבתי, להכחיש את הכל, הוא ראה אשכנזי – אגיד לו ההפך. אם יאמר כלב אגיד חתול. אם יאמר חומוס אגיד פול. רק להכחיש, לא אהיה מהפריבילגים האלה, אני לא אחד מהאלה, לא פה, לא בחומוס דני. אבל הוא לא ענה ולא הסתובב ורק ברח משם. נס על חייו, כנראה. ״דני!״ – רציתי לצעוק, אבל פי כבר היה מלא בחומוס תפל. חומוס בהיר, שפחות מעשרה גרגרי חומוס שחו בינות לשלולית הטחינה היצוקה מעליו, ומן רעד עבר בי, לא של פחד, אלא של התרגשות, כי זכרון המסבחה של אבו-חסן עבר בי באותו רגע, לא שהחומוס שם הכי טוב בגלקסיה, אבל איכשהו בין אף פעם לא הפחדתי שם אף ערבי.

הפחתה בארנונה

״יצירותיו אינן מהוות אמנות שימושית״ — סעיף בפלייר של עיריית ת״א בדבר עדכון הגדרת ״סטודיו של ציירים ופסלים״ הזכאי להפחתה בחיוב הארנונה.

פספוס התחנה כפי שהסברתי לעצמי לרגע

כשלחצתי ״עצור״ ולא היה צלצול – שתקתי. כשאמרו לי שאל את הנהג הסתכלתי באייפון. וכשהאוטובוס חלף על פני התחנה שלי התחננתי, אך איש כבר לא הקשיב.

מה, פייסבוק?

מה, פייסבוק? אז שלוש הנוטיפייקיישנז מהבוקר, כל אחת בתורה, הן _לא_ על דברים שקרו בסקופ העניינים שלי? באמת? סתם משהו שחשבת שיעניין אותי? תסתכל לי בתיבת הטקסט כשאני מדבר איתך. שלוש התראות. לבן על אדום על כחול על אייקון. שלוש. מהבוקר. אחת מהן היתה ״בוקר טוב, תומר״. תמות, פייסבוק. אומרים שיש מאחוריך אלגוריתם מתוחכם, אבל אני מתחיל לחשוד שמדובר בעבודה ידנית, מרושלת. נעשה עסק: כשאין לך מה להגיד, אל תגיד לי את זה בפייסבוק. סבבה? די לדחוף. ניג׳ס.

קדיש

לסטיב ג׳ובס, 1955-2011. נכתב באוקטובר 2011 (מקור), תורגם ופורסם לאחרונה בגליון השמיני של כתב העת ״ננופואטיקה״. העיטור בפתח נדפס באות ״פרנק ריהל אקסצנטרי״

מוּזָר כָּעֵת לְגַגֵּל אוֹתְךָ, נֶעֱלַם בְּלִי אַיְיפַּד וְאַיְיפּוֹד, שָׁעָה שֶׁאֲנִי פּוֹסֵעַ בְּמוֹרַד עֵץ הַנְּתִיבִים בַּמֶק בּוּק אֵייר הֶחָדָשׁ שֶׁלִּי, שֶׁעֻצַּב בְּקָלִיפוֹרְנְיָה.

דָּאוּן-טָּאוּן קוּפֶּרְטִינוֹ, לֵיל סְתָו בָּהִיר, וַאֲנִי כְּבָר עֵר יוֹם אוֹ יוֹתֵר עַל הָרֶצֶף, קוֹרֵא בְּקוֹל אֶת הַקַּדִּישׁ שֶׁלְּךָ, מִילְיוֹנֵי טֶקְסְטִים וְטווִיטִים מִתְלַכְּדִים בְּשִׁגָּעוֹן לְאֵינְסוֹף אֲרָעִי שֶׁל מֶלֶל וְקִשּׁוּרִים וְהַצוּקֶרְבֶּרְגִים מְחַכִּים לִבְּלוּז תַּאֲגִידִי מִתּוֹךְ iפָּטִיפוֹן עִוֵּר

הַקֶּצֶב, הַקֶּצֶב—וְזִכְרוֹנְךָ הוּא מְכוֹנַתִי—מֵבִין אֵיךְ אָנוּ—

וְאֵיךְ מָוֶת הוּא קַרְמָה וְקַרְמָה הִיא וִישְנָה וְוִישְנָה הִיא גַּלְגַּל לִבְחֹר בּוֹ מוּזִיקָה, לַשִּׁיר, לִזְכֹּר, נְבוּאָה, עֲלֵה, שַׁחַר, סִיבוּב—בְּתוֹדָעָה מְאִיצָה בְּ-iזְמַן וְ-iחָלָל לִפְעִימַת לֵב, פְּעִימוֹתקֶצֶב שֶׁל בּוּדְהִיסְטִים וְהָאקֶרִים, הַמְּחַפְּשִׂים סִדּוּר זָרִיז—

שׁוּב וָשׁוּב וְעוֹד וָעוֹד זֶה מִסְתּוֹבֵב זֶה מִסְתּוֹבֵב, הַגַּלְגַּל, הַתַּסְרִיט, הַתּוֹרָה— טֵרוּף!— עַבְדוּת!— חֻפְשַׁת מַחֲלָה!— סָמְסָרָה!— הֵם יִתְוַכְּחוּ יָמִים, יְשַׁחְרְרוּ אֶת פִּרְטִי הַיֵּשׁוּת, כְּמוֹ ווֹז לְמָשָׁל, לִבְחִינַת חֲתָךְ שֶׁל הַגְדָּרוֹת!— לְמַעְלָה וּלְמַטָּה וּבָאֶמְצַע בְּתוֹךְ הַקוֹלוֹסֵיאוּמִים, זִירוֹת מָוֶת שֶׁהֵן בִּדּוּר —

כָּעֵת נַהָגִים נָדִים רֹאשָׁם רוֹכְנִים אֶל מַפַּת זְכוּכִית בְּסַנְטֵרִים נוֹזְלִיִּים מְעֻבָּדִים מֵרֹאשׁ, מַצְבִּיעִים עַל יְעָדִים לֹא יְדוּעִים שֶׁל עֲרָפֶל צָהֹב, בִּרְכָבִים יְרֻקִּים, יָדִית הִלּוּכִים חַמָּה עַל אַדְנֵי חַלּוֹנוֹת—

נוֹגֵעַ בְּמֵאָה וּמֵאָה נוֹגַעַת בְּמָסַךְ-מַגָּע, נוֹגֵעַ בְּמָסַךְ-מַגָּע שֶׁל הַמֵּאָה וְהַמֵּאָה נוֹגַעַת בְּעַצְמָהּ, אָה! נָגַעְתָּ בָּעַצְמִי שֶׁל הַמֵּאָה כְּאִלּוּ נָגַעְתָּ בְּמָסַךְ-מַגָּע— סוּפֶּרְמַרְקֶט מִתּוֹךְ קָלִיפוֹרְנְיָה, הָה!

כְּנוּפְיַת צְנוֹנִים וְעוֹרְבִים, תְּאֵבֵי אֲרוּחָה קַלָּה לְקֵבָה כְּחֻלָּה, קוֹרְאִים "וּוִידְגֶ'ט", "וּוִידְגֶ'ט", כְּאָנָקְסִירִיוּס בּוֹרָאס הָאלוֹפִיליוּס, קַרְפֶּדֶת קָלִיפוֹרְנְיָה—

טְרוּפִים בְּצַעֲדָם, טְרוּפִים בְּטֵרוּפָם, עָרִים, אֶרֶץ, יְהוֹהוֹת, שׁוּם אוּטוֹפְּיוֹת לֹא נִבְנוּ קֹדֶם לָכֵן בַּחוֹף הַמַּעֲרָבִי, הַגּוֹבֵל בַּמִּדְבָּר, עֵמֶק הַמָּוֶת בְּחוֹל צְהַבְהַב וְעַכְסָנִים וְ-iמוֹטוֹת-הִלּוּכִים, שָׁעָה שֶׁהַמּוֹחוֹת הַמַּבְרִיקִים בְּיוֹתֵר שֶׁל תְּקוּפָתְךָ נִשְׁמְדוּ בִּידֵי שְׁוָקִים –

קַח, אֶת הַמִּזְמוֹר הַזֶּה, לֹא קַדִּישׁ אֶלָּא iקַדִּישׁ, iפּוֹאֶמָה, נָנוֹ-שִׁיר, קוֹד טֶקְסְט מִיקְרוֹנִי וִיגוֹן-גִינְסבֵּרְגִי נֶעֱטַף בְּדַף שֶׁאֵינוֹ קַיָּם בְּשׁוּמָקוֹם זוּלַת הַמֶק שֶׁלִּי—

לְעֵת עַתָּה, עֲדַיִן —

בְּנִגּוּד לַדֵּעָה הַמְּקֻבֶּלֶת שׁוּם פְּרָחִים לֹא מְטַהֲרִים שׁוּם נְשָׁמָה אַף פַּעַם, שׁוּם אַטְמוֹסְפֶרָה לֹא יְכוֹלָה "לְהַתְאִים" לְ"דַּעְתְּךָ" "יוֹתֵר טוֹב", דָּבָר אֵינוֹ קַיָּם אֶלָּא בְּלֵב נִפְסָד—

וּמָוֶת, הַמּוּצָר, בִּיוֹתִּקְשֹׁרֶת, מְאַהֵב הוֹמוֹ קוֹמוּנִיסְטִי, תַּאֲגִיד אָפֵל— וְכֻלָּם בַּעֲלֵי מְנָיָה— כָּעֵת אֲנַחְנוּ בֵּרוֹקְלַנְד, טוֹבְעִים בְּמִישׁוֹר בֹּצִי—

סִימָנֵי עָשָׁן מְתַמְלְלִים אֶת הָאֹפֶק, נֶעֱלָמִים בְּאוֹתוֹת תַּקָּלָה. אֲבָל, אֲנִי עוֹד יָכֹל לְאַיֵּת בְּעִבְרִית: קוֹ"ף דָלֶ"ת יוֹ"ד שִׁי"ן. הִנֵּה, נוּחַ. דָאטָה. דָאיאָדְהְוָום. דָאמְאִיַטָה. שַׁנְטִי שַׁנְטִי שַׁנְטִי

שֶׁהוּא סְטִיב—

אני גיטרה, חכמת ההמונים מחשמלת אותי

פסטיבל Print Screen 2016

שני אירועים ששמחתי להשתתף בהם בפסטיבל Print Screen בחולון (צילום: דפנה טלמון): התפרצויות הייקו בערב שוטטות, בהן קראתי קטעים מ״לורם איפסום״ לצד קטעים אחרים על רקע ״חמור גרם״ שבחר והקרין עבורי אוצר האירוע, ערן הדס, שגם קרא משירי הבייקו שלו לצד אלכס בן-ארי שקרא מתוך ספרו ״קורת השער״ (מוסד ביאליק, 2015), אלה נובק שקראה מתוך ספרה הראשון והחדש ״ארבעים ושתיים״ (ברחש, 2016), שירה חורש, יוני רז פורטוגלי וסביון פישלוביץ׳.

ממשק הפולסים החשמליים של פדרו לופז, באמצעותו ניגן הקהל בלהקה
ממשק הפולסים החשמליים של פדרו לופז, באמצעותו ניגן הקהל בלהקה

בין התפרצות להתפרצות ניגנתי בגיטרה במופע אילתור אינטרקטיבי ומטא-קצבי של האמן פדרו לופז (Pedro Lopes). כולנו, כלומר גם נגה שגב (בס) וגם אלון קפלן (פרקשן), התחברנו למערכת פולסים חשמלית הנשלטת על-ידי הקהל, וביחד רצנו דרך תוכנה ובה 5 שלבים, בכל אחד הוראה אחרת לנגנים, ואפשרות גירוי אחרת לקהל.

למשל: בשלב ה-virality אנו מנסים לזרום ביחד, כולם עם כולם, כל פולס נהיה צליל וכל צליל הוא טריגר לעוד צליל; בשלב DDOS (סוג של התקפה) הקהל מנסה לעצור את הלהקה מלנגן – והלהקה נענית; בשלב Firewall הלהקה עושה כל שביכולתה כדי לסרב להתקפות שונות.

״חמור גרם״

חיפשתי ״חמור גרם״. הרובוט העליון ״גוגל״ שלף את הרובוט המילוני ״מילוג״ ששלף את מעט בינתו המלאכותית (מעין גרסה אנדרואידית למוח של צייד-לקט בסייברספייס). מיד, באמצעות הבינה הנייטיבית שלי (vanilla) החלטתי להודיע על כך ב״אינסטה גרם״, הרובוט האלבומי העייף. מעטים יודעים זאת, אך על אף מסנניו הרבים, המחיים כל צלם דצלם, זהו רובוט עיוור צבעים. על כל פנים את תוכניתי הוצאתי לפועל באמצעות מספר פעולות הניתן לשחזור מדוייק מדי פעם בפעם. את משחת השיניים שירקתי הבוקר, לעומת זאת, לא ניתן ללחוץ בחזרה לשפופרתה.

ערב מחווה ל״ננופואטיקה״ בירושלים

״קדיש״ לסטיב ג׳ובס בבית אביחי בירושלים על רקע עבודה בזמן אמת של ערן הדס. צילום: קרן כץ
״קדיש״ לסטיב ג׳ובס בבית אביחי בירושלים על רקע עבודה בזמן אמת של ערן הדס. צילום: קרן כץ

אנחנו לא יכולים למכור את זה

כמו כדי לשאוב את שארית האוויר הדליל מן המותג המאובק, נקלעתי לשיחה בין דלפקנית ב״למטייל״ לבין מיד-ברנר אקסטטי-אך-מאופק. הוא סיפר לה על המחנה שלו, הוא קרא לזה ״מחנה חפצון גברים״ שהוא וחבריו הולכים להקים על הפלאנצ׳ה של המידברן. היא קפצה בצחוות ״זה הקאמפ הכי מגניב ששמעתי עד עכשיו! אני תמיד מחפיצה גברים!״ — הוא תיקן אותה: ״מחפצנת״. על כל פנים, על הכפכפים שלי לא הצלחתי לקבל זיכוי. אמנם הסוליה חלקה, אישר המוכר, אבל חסר הקרטון החתוך שמחזיק את השרוך ואז אפשר לתלות את זה על הוו השחור, בלי זה אין לנו מה לעשות עם זה, ״אנחנו לא יכולים למכור את זה״, הסביר לי בפשטות.

King of the Road

ראיתי משאית רבת יופי.
בצדה האחד היה כתוב
״King of the Road״ באות נטויה
ונזכרתי בסרט ההוא עם סטאלון
בצד השני היה כתוב ״יובל פתח תקווה״.
פניתי ימינה לשביל האספלט שמוביל למשרד.

זו לא מתמטיקה

אמש בנמל ת״א התגלגל אל פתח המשרד אדם מבוגר, גדול מידות, רכוב על קלנועית, מלווה בשלושה כלבים קטנים וביקש סיגריה. שעה וחצי לאחר מכן הציג בפנינו אלדד גלזר, כך טען שקוראים לו, ספק הומלס ספק מלך גולה מיקום מקביל, ״מתמטיקאי״, טען, את תורת הנפש שפיתח, מפעל חייו שלא היה אלא מן ג׳יבריש של פסיכולוגיה בשקל, פסאודו-מתמטיקה, אסוסציאציות פרועות ותשוקה השמורה רק ליחידים המחזיקים בצופן הבריאה. בגדיו המטונפים הדיפו צחנה. רציתי להגיד לו, אלדד, זו לא מתמטיקה, זו שירה, אבל החלטתי לא להתערב.

עדכון: לאחר כמה ימים פתחתי עבורו בפייסבוק את הדף הזה. הוא הבטיח להביא חומרים נוספים למערכת.

שיחה על BBSים ורשתות מידע בתוכנית ״בוקר טוב ישראל״, ערוץ 1, 1993

במסגרת נקיונות החג אמי המירה עשרות קלטות vhs לדיגיטל. בין היתר צץ הקטע הזה מ-1993 (אולי 1994?) שבו אני מציג את ה-BBS שלי בתוכנית הבוקר ״בוקר טוב ישראל״. שידור הקטע הביא לפיטורי בנסיבות מחמירות מרשות השידור במהלך אותו חופש גדול, בשל ראיון של חמש דקות אצל עמוס ארבל. אני יודע שעברו למעלה מעשרים שנה וזה אדיוטי אבל אני הכי שמח שלבשתי את החולצה הזו.